כתבות, עיתונות ותקשורת

★

הצייר יובל קידר :

עבודותיה האמנותיות של חגית קזיניץ, נושאות מטען הגותי, שרק חלקו גלוי לעין, ורובו מוצנע (ולעיתים מוצנע ממש באופן פיזי) בתוך החומר והצבע.
חגית עוסקת בניסיון ללכוד את שאינו ניתן להגדרה, משהו שאפשר לכנותו בשם הצפנה, או בשפתה שלה, "הסוד". אותו דבר חמקמק שנמצא בין התיאור הקונקרטי והנהיר, לבין אותה אווירת דמדומים של ספק ועמימות, ולשם כך היא נדרשת אל ההפשטה החזותית כמשקל נגד לקונקרטיזציה של הריאליזם.
הן בעבודותיה הפיסוליות, והן בציורים ובמונוטייפים המורכבים, שומרת חגית על איפוק צבעוני, ומתמרנת במיומנות רבה בתת גוונים. ציוריה מבוצעים לעיתים קרובות בפורמט גדול והם בעלי נוכחות פיסית חזקה ומרשימה, בעוד שהפיסול שלה הוא למעשה מיצב, או עבודה סביבתית.

חגית קזיניץ היא אמנית פורה במיוחד, מחוייבת ליצירתה, ויש לה גוף עבודות גדול ומרשים ברזומה שלה, היא בעלת סטודיו מקצועי ביותר המעיד על אמביציה ורצינות, עשיר בפרטי אמנות וביקור בו מומלץ ביותר.

יובל קדר

צייר ואוצר אמנות

2015

★

שדות אוויר | חגית קזיניץ

ד"ר אביבית אגם דאלי

המונח "שדה" בחקלאות מתייחס אל שטח אדמה שהאדם מטפח ומגדל. בסוציולוגיה המושג מתייחס אל תחומי עניין: זהו מרחב של עמדות, מיצובים ואפשרויות שמשמעותן מתקבלת ממערך יחסי הכוחות בין החברים בקבוצה. השילוב שעושה חגית קזיניץ בצירוף המילים "שדות אוויר" מרמז הן אל תחומי עניין, הן אל מקומות, אם כי כאן מדובר בשטחים וירטואליים, שכן הם "באוויר" – דהיינו – בשום מקום גיאוגרפי.

ה-Displacement, משמע ההתקה, ההוצאה מההקשר (העומדת בניגוד להתמקמות קבועה בחלל נתון), הוא מושג חיוני ביצירתה של חגית, שכן הוא עוסק בפירוק של משמעויות ובהצבתן מחדש. ההתקה פועלת על רצף של מסמנים העומדים ביחס של תחליף ושל מילוי מקום: כך כל סימן מיוצג על ידי סימן אחר, כשרשרת סמיכויות אינסופית. כך למשל משתמשת האמנית בטקסטים כתובים ועליהם מוסיפה שכבות של משמעויות המסתירות ומגלות בו זמנית. הכיסוי מסווה, מוחק את הזהות הראשונית ומייצר דבר חדש אך מותיר עקבות של דברים שנעלמו או הועלמו. מלאכת הטשטוש מכחישה מטפורית את מה שהיה שם ואת ההגדרות הקודמות ויוצרת מתוכו משהו אחר, חדש.

תהליך ההתקה, יאמר לאקאן, הוא תמיד ביטוי מטונימי של תשוקה (desire). התשוקה תמיד גדולה מן הסיפוק: זוהי תמיד תשוקה אל משהו אחר, אל מקום אחר, אל הוויה אחרת, אל שדות אחרים שלא קיימים בשום מקום מלבד ביקום של עולם האמנות. תשוקה זו יכולה להתממש רק במקום הווירטואלי, בשדה האוויר, היינו ביצירת האמנות, שהיא מקום נעדר מקום. הצופה "צולל" אל התמונה ו"מגיע" אל מחוז חפצו. איש איש אל מקומו ואל זיכרונותיו  האישיים שהם גם משותפים במידה זו או אחרת.

נופי טבע או עיר מופיעים במכוון כתחליף רחוק למציאות או אל מה שנחווה כמציאות. הנוף הוא תצורה נוספת של ההתקה (Displacement), שכן באופן הצגתו הוא מוצא מן ההקשר, מפורק ומוצב בהקשר אחר. הריחוק מן המימטי מושג באמצעות יצירת שכבות על שכבות ושימוש רב במונכרום.

פירוק והצבה מחדש של סימנים נתן למצוא ביצירתה של קזיניץ גם בעצם השימוש הנפוץ באותיות דפוס. אלו מהוות תחליף ועיבוד נוסף של החוויה. שלוב טקסטים כתובים בציור המודרני אינו חדש. כבר פבלו פיקסו וז'ורז' ברק צרפו אותיות לציורים ולקולז'ים שיצרו. כך עשו גם הפוטוריסטים, הסוריאליסטים ובעקבותיהם גם אמני הפופ. שימוש באותיות דפוס יכול לשקף ניכור, לעומת כתיבה בכתב יד שהיא אישית ואותנטית.

כך למשל היצירה SEA היא טקסט מילולי. היא מתייחסת למצלול המשותף של כל המילים המופיעות על המצע ואל מרחב האפשרויות שהמצלול מאפשר. זו, שהמלה הכתובה סוגרת את משמעותו ומעניקה לו מבע יחיד. השלוב של אותו מצלול ("סי") תחת "פרושים" מילוליים שלו, זה לצד זה, ביצירה אחת, מרחיב כאמור את היריעה ופורס שדות חדשים של משמעויות. כך הופכת היצירה לשדה אוויר, לשדה וירטואלי המכיל בתוכו כמה מילים, כמה אמירות, המקובצות יחד לכלל מחשבה חדשה, לכלל שדה חדש. הצופים הופכים למשתתפים פעילים, שכן העדר הפלסטיות מאפשר להם לרחף על כנפי הדמיון אל האסוציאציות הפרטיות המתעוררות בכל אחד מהם נוכח מקבץ המילים. קזיניץ משתמשת במילים באופנים שונים: לעיתים המילים מוצפנות בתוך העבודה מבלי שהצופה יכול לראותן, לעיתים המילים ברות משמעות ולעיתים הן לקוחות מהקשר אחר ולא ניתנות לפענוח. קזיניץ עושה מהלך הפוך לכמה אמנים שהפכו ביטויים מילוליים לדימויים חזותיים (למשל שגאל או סגן כהן): היא משתמשת במילים שהמשותף להם הוא צליל דומה. הסיפור שהיא מספרת סובב סביב הצליל הזהה ומדגים כיצד כל מילה שותפה ליצירת שדה חדש של משמעויות. בהקשר לכך המילה "ים" אף היא מתייחסת להעדר מקום, אדמה, שכן הים מייצג את ההפך מהיבשה, את ה-Displacement, ההתקה העומדת בניגוד להתמקמות קבועה בחלל נתון  ודימוי זה הולם את החלל בתוכו מצויה יצירת האמנות, שאינו נמצא "בשום מקום".

מיצג המילים המרחפות מעל סבך העשוי מנייר גרוס וצבוע שחור הוא דוגמא נוספת להפיכת הסימן המופשט – המילה הכתובה – לנעדר מקום ולחסר פלסטיות או עוגן של יציבות. המילים תלויות ממש באוויר. שלובן של האותיות המרחפות עם סבך מנייר, שהוא חומר פשוט וממוחזר המונח על הקרקע, ממחיש באופן פלסטי את השילוב בין קודש לחול, בין נמוך לגבוה: תרתי משמע.בעבודת הוידאו "אדמה- רוח" מופיעות ונעלמות מילים בזו אחר זו. הצלילים המושמעים בעת הצפייה משדרים אף הם תחושה של חוסר יציבות, של תזזיתיות ומרמזים על בואה הקרב של רעידת אדמה . הדימויים בתערוכה הם  סוג של כתיבה בשפת סימנים שאינה תמיד ברת פענוח.

ד"ר אביבית אגם דאלי, 2017